מדוע מגדלי זכוכית נוצצים פוגעים בחיי העיר

דמיינו שכשאתם נכנסים הערב להרצאה, הייתם מגלים שכולם בחדר נראים אותו דבר; חסרי גיל, חסרי גזע, נאים. יכול להיות שלאדם שיושב לצידכם יש חיים פנימיים עשירים מאוד, אבל אין לכם מושכ, כיון שכולנו עוטים הבעה ריקה כל הזמן. זהו סוג השינוי שמשתלט על הערכים שלנו, רק שזה תקף לגבי בניינים ולא בני אדם.

ערים מלאות בחספוס וצללים, מרקם וצבע. אתם עדיין יכולים למצוא שטחי אדריכלות אינדיבידואליים ומלאים באופי בריגה ובתימן, בתים סוציאליים בוינה, כפרי הופי באריזונה, בניינים אבן בניו יורק, בתי עץ בסן פרנסיסקו. אלו לא ארמונות או קתדרלות. אלו בתי מגורים רגילים המבטאים את המופלאות הרגילה של העיר. והסיבה שהם כאלה זה כיון שהצורך שלנו במחסה משולב עם התשוקה האנושית ליופי. המשטחים המחוספסים שלהם מספקים לנו עיר שאפשר לגעת בה. נכון? רחובות שאתם יכולים לקרוא בכך שאתם מעבירים את האצבעות על פני האבן והעץ.

אך זה הופך להיות קשה יותר ויותר, כיון שהערים הופכות להיות חלקות. מרכזי הערית מתמלאים במגדלים עשויים לרוב מבטון ופלדה, מכוסים בזכוכית. אתם מביטים אל קו השמיים ברחבי העולם – יוסטון, גואנגז'ו, פרנקפורט – ואתם רואים את אותו צבא רובוטים צועדים לעבר האופק. עכשיו, רק תחשבו על כל שאנו מאבדים כשהארכיטקטים מפסיקים להשתמש בהיצע החומרים הזמין. כשאנו דוחים גרניט ואבן גיר ועץ ונחושת וטרה-קוטה ולבנים וגבס, אנו מפשטים את הארכיטקטורה והופכים את הערים לעניות. זה כאילו צמצמתם את כל מטבחי העולם לאוכל של טיסות.