עקרונות איטום ב"מבנים טבולים"
המאמר באדיבות צבי טל, מומחה בתחום האיטום.
ככל שהבניינים הנבנים בישראל הולכים ונעשים גבוהים יותר, שטחי החניה/מרתפים הולכים ונעשים עמוקים יותר. ממש לא מזמן, לפני כמה שנים, בניין שבו חניות בעומק של 3 מפלסים נחשב כחניון עמוק מאוד. אלא שבשנים האחרונות יש חניונים של 7-5 מפלסים תחתיים. המשמעות הראשונה היא שקירות הדיפון הנעשים יותר ויותר מיוחדים ועומדים בלחצים הנדרשים ועיקר השינוי הוא שחלקם הגדול של מבנים אלה נמצא, בכמה מהמפלסים התחתונים, במי תהום. מכאן השם "בניין טבול".
כאן המקום להערה כללית: לדעת רוב ומיטב ההידרולוגים, אקוויפר החוף (מאגר המים התת קרקעי , הטבעי) יעלה לפחות במטר אחד, חלקם טוען עד שני מטר. העליה היא עקב הפסקת השאיבה מהאקוויפר: אין צורך בשאיבה כי יש מים מותפלים. מכאן שמערכות הבניין, המחושב לקיים של לפחות 50 שנה (מבני ציבור 100 שנה) מערכות, צריכות להתאים להיותם כל חייהם במים.
יש אגדה עם כי בטון, מסוגים ועם תוספים שונים, עמיד במים. אכן זה נשאר בגדר של אגדה בלבד - בטון נתקף ע"י החומרים שבמים, יש עליה קפילרית בבטון וברזלי הזיון נפגעים. האמור במשפט שלעיל, נכון גם לבטון בחשיפה 3-5 ולכל סוגיו של בטון חשוף במגע ישיר בקרקע (רק כהערה, יש טענה חוזרת כי " זה חול, דיונה". החומציות של חול כזה היא תוקפנית במיוחד). עד כאן מבוא להבנת הצורך במערכת הגנה על הבטון ובוודאי בתוך מי תהום.
שיטות איטום קונבנציונליות
על מנת לשמור על מצב החפירה של מרתפי הבניין אנו עושים מערכת תמיכה: או כלונסאות או קיר סלארי. שתי המערכות אינן אטומות כשלעצמן.
המקובל בענף הבניין/ איטום הוא יצירת מערכת איטום הבאה על גבי הרצפה, מתחת לרפסודה או רצפת הבניין, עליה עם מערכת האיטום על גבי קיר הדיפון, וזאת כאשר האיטום מקבל את לחצי המים מאחוריו הוא חייב להיות "איטום שלילי" - המים אינם פוגשים איטום את אלא את הקיר. ולכן, על מנת "ללחוץ" את האיטום למקומו יש חובה ב"קיר נגדי". ראו נא פרט סכמטי מייצג פרט 1 - 1. הבעיה העיקרית והכשלים המקובלים נובעים מכך שהקיר הנגדי, במהלך התכווצות הבטון (כל בטון מתכווץ), עלול להתרחק מקיר הדיפון והחלל הנוצר גורם לאיטום להיפרד מהדיפון, שם מקור הדליפה העתידית. הדברים נכונים באיטום ע"י יריעות ביטומניות וגם ע"י איטום בהתזות אמולסיה שונות.
קיר סלארי - מי תהום
קיר סלארי מי תהום, איטום ביריעות ביטומן
בשתי הדוגמאות שלעיל יבוצע איטום ותהיה יציקת "קיר נגדי " לטובת מערכת האיטום.
מערכות האיטום החדשות והאמינות יותר בכמה מונים, בנויות על כך שהאיטום נדבק אל קיר הבניין החדש עצמו ואינו קשור או תלוי בקיר הסלארי או עמודי הדיפון. מערכות אלה מבוססות על חומר מסוג HDPE, בדרך כלל בצבע לבן. על פני החומר הפונים אל הבניין, מיושם דבק ייחודי (זה הפטנט של היצרנים). הדבק "מתעורר" רק ע"י פעילות PH של הבטון הטרי בעת היציקה. נוצרת הדבקה חזקה במיוחד אל הבטון החדש כך שהאיטום והבטון מהווים מערכת אחת.
HDPE לבן מיושם על רצפה וקיר סלארי
התחלת האיטום - פריסת יריעות על רצפה/קיר
בשיטה הזאת של איטום הקיר הקונסטרוקטיבי של הבניין (במקום את קירות התמך, סלארי או דיפון), מקבלים מערכת איטום אמינה במיוחד, מוגנת למדי מפגיעות מכניות ומתאימה במיוחד למבנים טבולי מים. בעשור האחרון נאטמו כך מאות בנינים ובהצלחה מרובה.
כאן חשוב להזכיר את המרכיב הכלכלי: כמה עולה ? כמובן, יש תמיד הפרשי מחיר בין פרויקט גדול לפרויקט קטן, במיקומו של הבנין הנאטם וכו' וכו'. עקרונית, עלות של איטום מ"ר ביריעות ביטומן/ התזה ביטומנית, זולה יותר מאשר איטום ע"י יריעות HDPE . אז למה בכל זאת השיטה נקלטה והולכת ותופסת תאוצה? ראשית טיב האיטום - כשהעבודה נעשית נכון זה "שגר ושכח". אוטמים, יוצקים קיר נגדי ואין יותר טיפול בדליפות, הבניין מוגן ויאריך ימים. אבל במחוזותינו זה לא מספיק. לכן חשוב לקחת בחשבון חיסכון.
בשיטה זאת של יריעות HDPE ניתן (באישור קונסטרוקטור) לבטל בטון רזה כתשתית לאיטום ובכל מקרה, לא עושים בטון הגנה מעל האיטום. חשוב מאד שבטון הרצפה/רפסודה יהיה במגע ישיר עם מערכת האיטום. החיסכון במערכות הבטון גדול משמעותית מהפרשי המחיר בין השיטות.
לסיכום - באיטום אין 99% יש רק או אטום או דולף. לכן הבחירה מראש במערכת נכונה חשובה במיוחד.
