קקי זה לא משחק
לא מדברים על קקי. הוא מלוכלך, מלא מחלות, מושך זבובים, מסריח. את הדבר הזה שלא מדברים עליו אנחנו עושים מאחורי דלת סגורה, ואז מורידים את המים ולא מקדישים מחשבה שנייה לשאלה מה קורה למוצקים שהדחנו מחוץ לטווח הראייה וההרחה שלנו. אבל ד"ר דיוויד וולטנר־טייבס (Waltner-Toews) עשה קריירה מהתחקות אחר הדרך שעושה הצואה שלנו אחרי שהיא עוזבת את גופנו.
וולטנר־טייבס, וטרינר ואפידמיולוג קנדי, הוא מומחה למחלות שנגרמות מזיהומי מזון ומים, שתמיד קשורים איכשהו - אין דרך אחרת לומר זאת - להפרשות של אנשים וחיות. "תמיד יש שם את הסיפור החבוי של הצואה, אז החלטתי לבדוק את זה, וזה היה מעניין אז המשכתי. לא התייחסתי לזה כבדיחה, אבל קקי מעולם לא היה המוקד של הקריירה שלי", הוא אומר בראיון שאנחנו עורכים באמצעות סקייפ, ופניו הצוחקות ממלאות את מסך המחשב שלי. תוצאת המחקר שלו היא הספר "מוצא הצואה" ("The Origin of Feces") שיצא לאור לפני חודשיים, והפך את וולטנר־טייבס לאיש שאומר "קקי" בקול רם, ולכן למרואיין מחוזר בכל העיתונים שנבוכים לומר זאת בעצמם.
נראה שהוא מחבב את הסטטוס הזה, של איש הקקי. "לכתוב ספר על חרא (וולטנר־טייבס משתמש כאן במילה האנגלית “shit”) לא היה אחת משאיפות חיי", הוא אומר, ולשנינו ברור שהוא יודע כמה בוטה המשפט. "אבל הוא עורר תגובות יותר מכל דבר אחר שכתבתי. כתבתי שירה וסיפורת, וספרים על אפידמיולוגיה, כמובן, והספר הזה יותר מכולם הצית את דמיונם של אנשים. כולם פונים אליי - מגזינים לבריאות גברים, נשיונל ג'יאוגרפיק, תוכניות מדע, מגזיני אופנה של נשים".
לקריאת המשך הכתבה לחץ כאן
אין תגובות