עד כלות הנשימה

כלי הרכב הנעים בכבישים, הם מזהם האוויר מספר אחת בישראל, רשימת המזהמים הנפלטים מהם מפחידה, הנזקים הבריאותיים לטווח הקצר והארוך - מבהילים. במשרד לאיכות הסביבה החליטו לצאת במסע פירסום והסברה ארצי, להגברת המודעות של ציבור הנהגים בפרט והאוכלוסייה בכלל.

זכותנו הבסיסית לנשום אוויר צח, נרמסת שוב ושוב תחת גלגליהן של מאות אלפי המכוניות, המשאירות מאחוריהן שובל של עשן סמיך. ענני העשן השחור מפייחים ומכערים את חזיתות הערים והבתים, וגרוע מזה - מחלחלים אל מערכת הנשימה שלנו ומסכנים את בריאותנו.

המשרד לאיכות הסביבה מודע למיפגע הסביבתי והבריאותי המחמיר והולך, אך אין בידיו די משאבים או סמכויות כדי למגר את הפגע הרע הזה.

כל רכב הנע בכביש הוא בגדר "מפעל נייד", הצורך דלקים ושמנים ופולט מזהמים. בדומה למפעל נייח, הצמוד לקרקע, גם הרכב מחוייב באגרת רישוי, בשימוש בדלק המתאים ובהקפדה על תקינותו. אחת לשנה עובר הרכב בדיקה יסודית, פחות או יותר, במכון הרישוי. אך בין לבין, הנהג נוסע ללא הגבלת זמן ומרחק, ובכך מחמיר את מצב זיהום האוויר.

כלל המכוניות הנעות בכבישי הארץ, משתמשות בכ-20% בלבד מהאנרגיה הכוללת הנצרכת בארץ - אך אחראיות ל-41% עד 92% מכלל המזהמים הנפלטים לאוויר, בהתאם לסוג המזהם הנמדד. המזהמים הפורצים מתוך צינור המפלט אל חלל האוויר, פוגעים ללא הבחנה בבני-אדם, בבעלי-חיים, בצמחים ואף במיבנים. פגיעתם רעה במיוחד בסביבה המיידית, אך גם באזורים מרוחקים, אליהם הם ובעיקר התולדות המזיקות שלהם, נישאים על כנפי הרוח. לחלקם אף השפעות גלובליות (אפקט החממה).

400 אלף מכוניות ליום

פירוט המזהמים השונים והשפעותיהם לא היה כה מאיים, אלמלא הכמויות האדירות הנפלטות לאוויר יום יום, כמעט בכל שעות היממה. כמויות המזהמים, כמו המכוניות, גבוהות במיוחד בריכוזי אוכלוסייה גבוהים, ורובם נפלטים בגובה הראש של העוברים ושבים ברחוב, בעיקר של הילדים.

הריכוז הגבוה ביותר של כלי-רכב מנועיים הוא בגוש דן, שבו גם מספר התושבים הגדול ביותר: כ-200 אלף מכוניות `מקומיות` ומספר דומה של מכוניות מהפריפריה, הנכנסות מדי יום למרכזי הערים.

מטבע הדברים, תושבי הערים הגדולות חשופים יותר מאחרים למזהמים. אך חלק מהזיהום שבאוויר, בעיקר האוזון, נישא ברוח ומגיע גם לפנים הארץ. ריכוזים גבוהים יחסית של מזהם מישני זה נמדדו באזור מודיעין, למרגלות הרי הגליל המערבי ובבאר שבע. כיום, סך כל הרכב המנועי `תורם` לאוויר כ-40% מהחומך החלקיקי המרחף, 43% מתחמוצות החנקן, ו-92% מחד תחמוצת הפחמן. מבחינת תחמוצות הגופרית, תרומת כלל התחבורה הינה רק 3% מהזיהום. באשר לפחמן דו חמצני, מחקרים שנעשו בארצות מתועשות מראים, כי כ-30% מהמזהם הזה הנפלטים לאטמוספרה (גורם מספר אחד לאפקט החממה), מקורם בכלי רכב.

נזקי המזהמים שמקורם ברכב מנועי חמורים במיוחד, לנוכח העובדה שהם נפלטים בגובה מערכת הנשימה של העוברים-ושבים ברחוב ונשאפים לריאותיהם בריכוזים גבוהים יחסית. זאת, בהשוואה למזהמים הנפלטים מארובות תחנות-הכוח הגבוהות, ונמהלים באוויר לפני הגעתם לפני הקרקע.

גיל הרכב, איכות הדלק

סוגי המזהמים השונים הנפלטים בעת הנסיעה, ובעיקר כמותם, תלויים בדגם המכונית ושנת הייצור שלה, באיכות הדלק וברמת התיפעול והתחזוקה.

פליטות המזהמים הנמוכות ביותר הן מרכב חדש, בו מותקן ממיר קטליטי תקין, המופעל בהתאם להוראות היצרן וצורך דלק 98 אוקטן נטול עופרת. לעומת זאת, צי המשאיות וכמחצית מצי המוניות בישראל, בהן מותקנים מנועי דיזל, פולטות בערך פי עשרה תחמוצות חנקן, חומרים מסרטנים והרבה יותר חלקיקים. המחיר הזול יחסית של ליטר דיזל לעומת הבנזין, מעודד מעבר למכוניות דיזל, גם ברכב פרטי, מגמה מדאיגה מבחינת זיהום האוויר.

הקטנועים, שמספרם עולה לאחרונה, פולטים יחסית פי ארבעה יותר חד תחמוצת הפחמן ויותר מפי עשרה פחמימנים, בהשוואה לרכב החדש.

גיל הרכב אף הוא מהווה מרכיב משמעותי. רכב משנת ייצור עד 1976 (כיום, כ-2.5% מהמכוניות הנעות בכבישים), פולט בערך פי עשרה יותר חד תחמוצת הפחמן ופחמימנים מאשר מכוניות בעלת ממיר קטליטי, ולכן תורם חלק נכבד לזיהום זה שמקורו בתחבורה. גם רכבים `צעירים` יותר, אך ללא ממיר, מחמירים את זיהום האוויר. נכון להיום, רק באחת מכל שלוש מכוניות בישראל מותקן ממיר.

גורם חשוב נוסף המשפיע על סוגי המזהמים וכמותם, הנו איכות הדלק. הסולר התקני בארץ עדיין מכיל 0.2% גופרית, פי ארבעה מהתקן הכלל-האירופי ופי עשרה מהתקן המחייב בשוודיה ודנמרק. הגופרית שבדלק `נשרפת` ונפלטת כתחמוצות גופרית. הבנזין שבו אנו משתמשים מכיל 5% בנזן, חומר מסרטן, ולכן פגיעתו רעה. הבנזין מכיל גם פחמימנים אולפינים, התורמים ליצירת `האוזון הרע` והערפיח.

להקטין את הנסיעה

כל גורמי הזיהום והסיכון הנ"ל ניתנים לשליטה על-ידי צווים ותקינות, שיקבעו אלו רכבים רשאיים לעלות על הכביש ובאיזה סוג דלק עליהם להשתמש.
בנוסף, קיים הגורם האנושי, דברים שבידי כל נהג לעשות: תחזוקה נכונה של הרכב, כגון כיוון משאבת הזרקת הדלק, החלפת מסנני האוויר או מזרקי הסולר. תחזוקת הרכב בהתאם להוראות, תקטין בהרבה את פליטת המזהמים השונים. ולא פחות חשוב, תרבות הנהיגה. נהיגה מתונה, הגברה הדרגתית של הלחץ על הדוושה בנסיעה בעלייה, זינוק ובלימה איטיים ברמזור ובסיבוב, הימנעות מהעמסת יתר של רכב מסחרי - כל אלה יקטינו את פליטת המזהמים המוגברת הנובעת מאימוץ המנוע.

האם אנו מתקדמים במהירות לקראת המצב הבלתי-נסבל בערים כמו בנגקוק או כלכותה? האם זיהום האוויר הנו כמו מזג האוויר, שהכל מדברים עליו אך איש אינו עושה דבר לשנותו? האם אנו `שפוטים` של הציווי המודרני להיות ממונעים בכל מחיר? בצמרת משרד איכות הסביבה מקווים שהתשובה לשאלות אלה היא שלילית, וכי ניתן לשפר את איכות האוויר שאנו נושמים. לשם כך, עומד המשרד לצאת במסע פירסום לצימצום זיהום האוויר שמקורו בתחבורה.

יצחק גורן, סמנכ"ל בכיר לחומרים מסוכנים ומניעת מיפגעים במשרד, ודן איציקסון, ראש אגף איכות אוויר, מובילים את הקמפיין. לדעתם, ניתן, על-ידי שורה של צעדים, להקטין את כלל הנסועה (כפלת מספר המכוניות בארץ במספר הממוצע של קילומטרים שעושה מכונית. כיום, המספר עומד על כ24- מיליארד ק"מ בשנה); להגביל את מספר הרכבים הנכנסים למרכזי הערים וממילא להקטין את הפקקים; להקטין באופן ניכר את פליטת המזהמים מהמכוניות ולשפר את איכות החיים והסביבה.

הפיתרונות מורכבים ומשולבים, והתנאי להצלחתם הוא שיתוף-פעולה הדוק בין משרדי התחבורה, התשתיות, האוצר ואיכות הסביבה.

דני איציקסון מונה מספר דרכים וצעדים בהם יש לנקוט במקביל, כדי להשיג את המטרות הללו.

אמצעים טכניים

טיפול במקור המזהמים: בראש ובראשונה, שיפור איכות הדלקים, על-ידי הקטנת אחוז הגופרית בסולר, מעבר ל-City diesel (דלק דל גופרית ודל מזהמים אחרים), הקטנת אחוז הבנזן והאולפינים בבנזין, מעבר לדלקים חלופיים, כמו גפ"ם (גז פחמימנים מעובה, שפעולת הממיר הקטליטי עליו יעילה יותר), עידוד השימוש ברכב חשמלי או ברכב היברידי (בן-כלאיים), בו מותקן הן מנוע חשמלי והן מנוע בעירה פנימית.

שיפורים במנועי הרכב, כמו התקנת מערכות ממוחשבות להזרקת דלק. מערכות אלו מאפשרות יצירת תערובת אופטימלית בין האוויר והדלק בתהליך השריפה והנעה, ומקטינות את כמויות חד תחמוצת הפחמן והפחמימנים.

שיפור ניכר במצב זיהום האוויר יושג, אם התחבורה הציבורית תאמץ את מנוע הגז. בכביש` גוש דן נעים מדי יום כ1100- אוטובוסים, ו`תרומתם` לזיהום האוויר מגיעה ל-35% מהזיהום הכולל חלקיקים מרחפים, 30% מהזיהום בתחמוצות חנקן 45%-1 מהזיהום בתחמוצות גופרית. הבעיה היא, שמבחינה כלכלית לא משתלם להסב אוטובוס ממנוע דיזל למנוע גז, והפיתרון המעשי היחיד הוא להחליף בהדרגה את כל צי הרכב לאוטובוסים המונעים בגז. בווינה, לדוגמה, 80% מהאוטובוסים הם בעלי מנוע גז, והדבר ניכר בטיב האוויר בעיר. את המזהמים שנוצרו בשעת הפעלת המנוע, ניתן להרחיק על-ידי התקנים, הנמצאים בצינור המוצא של הגזים, ברכבים המונעים בבנזין, הממיר הקטליטי מקטין את כמות פליטות חד תתמוצת הפחמן, תחמוצות החנקן והפחמימנים. במנועי דיזל ניתן להתקין מערכת שמורידה בצורה מבוקרת את טמפרטורת השריפה, ובכך מקטינה את כמות תחמוצות החנקן שנוצרות בתהליך זה. גם את כמות הפיח הנפלט ממנועי הדיזל ניתן להפחית, בעזרת מלכודות פיח וממירים מחמצנים.

אמצעים חקיקתיים

פירסום תקנות ותקני פליטה, שיחייבו התקנה ושימוש בכל אותם מיפרטים טכניים שנזכרו לעיל. תשוב מאוד גם לחייב בדיקת תקינות הממיר הקטליטי בעת המיבחן השנתי (הטסט), ולפעול בהתאם לתוצאות הבדיקה. ממיר שהתחיל `לזייף`, יש להחליפו.

מדיניות הרישוי בארץ כיום, מאפשרת לחברות הציבוריות לעשות בעצמן בדיקה שנתית לצי הרכב שלהן, בעוד שהפיקוח חייב להיות ממשלתי. כמו כן, גם אם נבדקו הפליטות בזמן המבחן השנתי, עדיין אין תקנה שתחייב החלפת ממיר לא יעיל. למרבה הצער, אין גם תקנה שתחייב הורדת מכוניות `זקנות` מהכביש. תקנה כזאת, גם אם תקרקע מספר לא גדול של מכוניות, יש בה כדי לגרום שיפור משמעותי ברמת הזיהום. הסיבה: הרכבים הישנים מהווים אמנם רק 10% מצי הרכב, אך `תורמים` כ-50% מסך כל פליטות המזהמים לאוויר.

אמצעים פיסקליים

מדובר בתמריצים כספיים לעידוד פעילויות, אשר יביאו לצימצום מימדי פליטות המזהמים. לדוגמה: הטלת מס שנתי גבוה על מכוניות פרטיות שניפחן עולה על 2000 סמ"ק, תקנה שהיתה בעבר ובוטלה. דוגמה נוספת: תמריץ כספי לגריטה (הפיכה לגרוטאה) של רכב ישן, בדמות הנחה בקניית רכב חדש.

באוטובוסים, גיל הגריטה הנוכחי הוא 15 שנה. חשוב מאוד לחייב את החברות הציבוריות להוריד מהכביש אוטובוסים שגילם עולה על עשר שנים, ולא למכור אותם לחברות הסעה פרטיות! מעבר לכך, כאמור, יש לעודד מעבר הדרגתי לאוטובוסים המונעים בגז. כמובן שהמימון לכך יהיה בעיקרו ממשלתי.

האמצעים הפיסקליים יעילים יחסית, כיוון שהם באים לתמוך בתקנה המתייחסת למספר חברות ציבוריות, או מתבצעת במכוני הרישוי, בניגוד לאכיפה המתבצעת על-ידי ניידות ביקורת פתע בצידי הדרכים. כמו כן, מימון השיפורים מקופת המדינה צודק יותר, כיוון שהוא בא מכספי המיסים של הציבור למען בריאות הציבור.

מערכת התמריצים לקניית רכב חדש אמנם דורשת השקעה כספית מכספי ציבור, אך תביא לחיסכון גם בעלויות חיצוניות. מדובר בעלויות שכיום לא נהוג לכלול אותן ישירות בתקציב התחבורה, כגון הוצאות אישפוז וטיפולים רפואיים לנפגעי המזהמים, צימצום הפגיעה בצמחיה ובמיבנים ועוד.

אמצעים תכנוניים

תיכנון שמטרתו הקטנת הנסועה, עשוי להפחית במידה ניכרת את מספר הרכבים הנעים בכבישים, לשפר את איכות האוויר, להקטין את הפקקים ובכך גם את משך זמן השהייה של רכב בכביש כשמנועו פועל ומזהם.

העלייה בפירבור, היווצרותן של `ערי שינה` קטנות ומרוחקות ממרכזי העסקים והעבודה, מגדילות את מרחקי הנסיעה, מונעות אפשרות פיתוח תחבורה ציבורית ומעודדות שימוש בשתיים ואף שלוש מכוניות למשפחה, המגמאות קילומטרים רבים כל יום. תיכנון משולב של כל הגורמים המוסדיים המעורבים בנושא, יביא לצימצום המרחקים בין מקומות העבודה והמגורים.

חשוב ביותר להשקיע בשיפור השימוש בתחבורה ציבורית והפיכתה לאטרקטיבית יותר, כך תתחרה בהרגל ובנוחיות השימוש ברכב הפרטי.

בנוסף, יש לעודד את הציבור הרחב להרבות בהליכה ברגל (על-ידי בניית מדרכות נוחות) וברכיבה על אופניים (על-ידי הקצאת שבילים מיוחדים לכך בשולי הדרכים ובפארקים).

אמצעים תפעוליים

ויסות הכניסות לערים הגדולות בהתאם למזג האוויר. בימים המועדים להיווצרות ערפיח, יש להקטין את מספי המכוניות הנכנסות. אגרות גודש בשעות העומס, צימצום מקומות חניה במרכזי הערים תוך פיתוח חניונים גדולים בפריפריה וגישה נוחה לתחבורה ציבורית - כל אלה יקטינו את הנסועה במרכזי הערים.

אמצעי אכיפה

תקנים שאין אוכפים אותם, כאילו לא תוקנו. יש להגביר את האכיפה על מניעת פליטות, בעזרת ניידות המצויידות במיכשור המתאים ובסמכויות אכיפה. יש להגדיל את הקנסות על רכבים מזהמים, ולהדק את הבקרה על פעילות מכוני הרישוי.

אמצעים חינוכיים

חשוב מאוד שמימצאי תחנות הניטור יועברו לידיעת הציבור, להגברת מודעותו ועידודו לפעול למניעת זיהום אוויר יש לפנות לתלמידים, להסביר להם את משמעות זיהום האוויר, ולבסוף לפנות לנהגים ולמצפונם, ולהגביר את מודעותם לדרכים בהם ביכולתם להקטין את הזיהום על-ידי נהיגה נכונה. לדברי יצחק גורן ודני איציקסון, עיקר האחריות מופקד בידי משרד התתבורה, שהוא הזרוע המבצעת בנושאי תחבורה. התקציבים יבואו, כמובן, ממשרד האוצר.

חלק מההצעות לשיפור המצב כרוכות בקביעת מדיניות והתארגנות חדשה. אחרות מחייבות השקעה כספית בינונית עד גדולה. רק פעולה משותפת תוך מודעות לחומרת הבעיה, של צוותי המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר, עשויה להוריד את רמת זיהום האוויר במרכזי האוכלוסייה הגדולים, ולשפר את איכות החיים והסביבה של כולנו.