הצטרפו ל WhatsApp של קהילת ענף הבנייה והתשתיות בישראל. כאן >>

סטודנטית, עולה מבלגיה - מצאה את הפתרון לבעיית הדיור בתא

תערוכת פרויקטי הגמר של בוגרי ביה"ס לארכיטקטורה של המרכז האוניברסיטאי יוצאת לדרך: תיערך במתחם התחנה בתל אביב ותעסוק בפתרונות אדריכליים ואורבאניים להתגוררות במרחב יפו ודרום תל אביב.

מצוקת שטחי הבניה במרחב תל-אביב - יפו, היא בעיה ידועה ולאחרונה אף החל בעטיה גל המחאה השוטף את הארץ. על רקע מצוקה זו הוחלט למקד את פרויקטי הגמר של בוגרי ביה"ס לארכיטקטורה של המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון במרחב האורבאני של יפו ודרום תל אביב. לפתרון בעיה זו התגייסו מספר סטודנטים אשר סיימו השנה את לימודיהם בביה"ס לארכיטקטורה במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. חלקם מצאו כי פיתוח שכונות ביפו, בעלות שולית יחסית ובאיכות חיים ראויה בעיר יכול להביא ליצירת מספר רב של מקומות דיור בני השגה ובני קיימא וליצירת רקמה עירונית, ציבורית ופרטית, עשירה ומגוונת.

כך למשל דבי אדלר, עולה חדשה מאנטוורפן, מצאה כי בשכונת שפירא טמון פוטנציאל רב: "הבנתי שבמקומות המתאפיינים באוכלוסייה חלשה עדיף לאסוף את השטחים הפרטיים והמוזנחים הללו למערכת ציבורית אורגנית כוללת. מערכת זו תיתן מענה מצד אחד לצורך במרחבים פתוחים וציבוריים, ומצד שני לחיזוק השטח הפרטי המתבטא בהוספת מגורים בני השגה" מסבירה דבי. מורן באום ודנה שהרבני, בחרו להתמקד כל אחת בפיתוח שכונת עג`מי. מורן מנמקת כי "המצב התרבותי, הרמה הסוציואקונומית, מבנים נמוכי קומה וצמודי קרקע, חוסר בפיקוח\התייחסות הרשויות לבנייה בשכונה הם שהביאו לאי מימוש הפוטנציאל הטמון בשכונות אלו. " אני מאמינה שלצד ההתחדשות יש לשמור על הקהילה המקומית ולאפשר לה להשתלב באופיו המתחדש של המקום" מוסיפה דנה.

אליהן מתצטרפת רבקה וולר, אשר בחרה ליצור מערך של 3 מרכזים היוצרים יחד "ליוואן עירוני" בדרום העיר, איזור המקופח היום מבחינה ציבורית, תרבותית, וחברתית. "הפרויקט נוגע בבעיות החברתיות הקיימות ביפו, המקבלות ביטוי גם בפן האדריכלי" היא מסבירה.

את העיסוק בשכונות של יפו ודרום תל אביב הסבירה מיטל גודל, אשר הפרויקט שלה עסק בשכונת נגה, בהתפתחות ההסטורית של יפו: "שכונותיה ההסטוריות של יפו הן התפתחות של בארות המים שהיוו מקור חיים לאנשי האיזור ועוברי האורח. בארות אלה הפכו לבתי-באר, סביבם נרקמו בתים, והפכו לשכונות (`סאכנות`). אלו הפכו למרקם העירוני שאנו קוראים לו היום `שכונות התפר של יפו-ת"א`".

לעומת שכנותיו לספסל הלימודים, עודד חדוותי, קיבוצניק מעין שמר, בחר לפתח את הפתרון סביב הדדיות חברתית בשכונת פלורנטין. "בפרויקט שלי אני לא מתיימר לחדש בהרבה, אלא לנסות ולהזכיר לתל אביב משהו שנדמה לי שכבר שכחה. מגורים המוכוונים לצעירים ומשפחות יכולים להיות צפופים ולא נישאים אל על. אלו מגורים שלא מתעלמים ממפלס הרחוב אלה פועלים איתו בסינרגיה" הוא מסביר.

פתיחת התערוכה תיערך ב-25/8/11, בשעה 20:00, במתחם התחנה בתל אביב ותמשך עד ל-7/9/11. כתבים וצלמים מוזמנים – נא לתאם הגעה מראש!

להלן פירוט ראציונאל הסטודיו ופירוט על כל אחד מהפרויקטים המובילים:

"מרחב יפו" - סטודיו פרויקט גמר תשע"א

מנחים

אדריכל בני ראובן לוי - ראש הסטודיו וראש בית הספר לארכיטקטורה במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון; פרופ` סעדיה מנדל; פרופ` גלעד דובשני; אדריכל עודד גלרון; אדריכל דניאל אזרד; אדריכל לואיס סוקולובסקי; אדריכל נתי רותם.

רציונאל

"מרחב יפו", הכולל את שכונותיה הדרומיות של תל אביב, הוא ההקשר הפיזי והתרבותי שנבחר כמצע המשותף לכלל פרויקטי הגמר בשנה"ל תשע"א. קונטקסט זה מהווה אתגר של לימוד, התבוננות, מחקר ותגובה ערכית, אדריכלית ואורבאנית, כדרך להארה ולהשפעה על חזון עתידו של מקום מרכזי זה בישראל.

מרחב רב תרבותי זה, משמש גם מקור השראה לדיון ויצירה בנושאים שונים: חברתיים, פוליטיים, סביבתיים, כלכליים, פילוסופיים ופואטיים ורקע לביטוי בסוגיות של שימור ופיתוח, אוכלוסיות הטרוגניות, יחסי הגומלין בין המקומי, האזורי והגלובאלי ובין אתיקה, אקולוגיה וארכיטקטורה.

יפו, עיר בעלת היסטוריה רבת שנים, שימשה כאחד משערי הכניסה מהים התיכון אל הארץ בה אנו חיים וכאחד המרכזים העירוניים הוותיקים בעולם. בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס מוזכר שמה כ"יאפו" יופי.

בתקופת השלטון העותומאני היא הייתה העיר החשובה בפלשתינה ואחת הערים החשובות של א"י המנדטורית והתקיימה כעיר עצמאית עד לאיחודה המנהלי עם תל אביב בשנת 1949. מאז היא מוגדרת מוניציפאלית כחלק מהסמיכות "תל אביב - יפו".

יפו היא עיר מעורבת מרכזית בישראל, שני שליש מתושביה יהודים וכשליש ערבים. בשנים האחרונות, לאחר שנות הזנחה רבות, העיר נמצאת בתנופת בניה כתוצאה מיוזמות פיתוח ו"לחצי נדל"ן" אשר משנים את פניה. על פי הצפוי מגמה זו תלך ותגבר בשנים הקרובות.

לאן פני הדברים? מה ואיך ביכולתנו לעשות, להציע ולהשפיע על עיצוב דמותה של העיר כעיר של תושביה ושל אורחיה, תוך עידוד התחדשות וצמיחה מחד ושימור ערכים ראויים מאידך?

האג`נדה המשותפת לעבודת הסטודיו היוותה הזדמנות לגילוי וליצירה אדריכלית רלוונטית וייחודית, בהתאם לחזון של כל סטודנט וסטודנטית תוך גיבוש תפיסת עולם אישית ומתן פתרונות אדריכליים מגוונים, קונקרטיים, בני השראה ובני קיימא.

בני ראובן לוי

פתרון למאבק הדיור ביפו - ת"א: URBAN LEFT OVERS is our solution

כולם אומרים שיש בעיה של מגורים, אנו רוצים לגור בעיר אבל לא מצליחים, או שזה יקר מדי, או שלא מוצאים. מחפשים להיות במרכז, להיות במקום בו יש התרחשויות, להיות במקום שיש מגוון אפשרויות, מוכנים לתת הרבה כדי לחיות במרכז אבל גם לא מתפשרים. השאלה היא האם הבעיה היא לא אצלנו? האם הבעיה היא רק מגורים? מה אפשר לשנות? למה תל אביב? מה עם יפו? מה קורה ביניהם? מה עם הקצוות? למה לא להרחיב את הגבולות? למה לסגור? אולי אפשר לפתוח? אולי יש מקומות ששכחנו? או לא רוצים לזכור?

אני חושבת שזו טעות להתעלם מהמרחב הדרומי של תל אביב, שכן זהו המקום שיכול לעזור לנו עם הבעיה. נכון קל להתעלם מהתחנה המרכזית בין לוינסקי וסלמה, מאזורי התעשייה בשדרות הר ציון, מהכניסה לעיר מקיבוץ גלויות ומהרעש של איילון, אבל כנראה שזה המקום. אם נחפש ונרצה נמצא פוטנציאל וסיפורים גלומים שאנחנו לא מספיק מכירים ואם כולנו נהיה שם, אז אני מאמינה שמשהו ישתנה ולכן יש לי הצעה שרצוי לבחון. שכונת שפירא המתאפיינת באוכלוסייה חלשה היא דוגמא לשכונה שיכולה לתת מענה לבעיה, יש בה קנה מידה אנושי ופרטיקולאריות שלא מוצאים בכל מקום. למה לא למצוא את המקומות העזובים והמוזנחים בעיר ולתת להם חיים חדשים?! הפרויקט שלי מנסה לתת מענה למה שקוראים URBAN LEFT- OVERS ולהפוך אותו ליתרון.

בחקירת המרחב איתרתי בעיה של הזנחת שטחים פרטיים שמסופחים לכל מבנה ובמקביל שטחים ציבוריים מטופחים, על כן, הבנתי שבמקומות המתאפיינים באוכלוסייה חלשה עדיף לאסוף את השטחים הפרטיים והמוזנחים הללו למערכת ציבורית אורגנית כוללת. מערכת זו תיתן מענה מצד אחד לצורך במרחבים פתוחים וציבוריים, ומצד שני לחיזוק השטח הפרטי המתבטא בהוספת מגורים ברי השגה. מה שחשוב כדי להצליח זה לפתור את הנתק בין תכנון עירוני למבנה פרטי, לכן הפרויקט שלי מתעסק במקום שהוא בין לבין בכל קנה מידה, בין יפו לתל אביב, בין מסחר למגורים, בין הרחוב לבית, בין הסלון לחדר.

דבי אדלר, בוגרת ביה"ס לארכיטקטורה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון:

"עליתי לארץ, מאנטוורפן שבבלגיה, כדי להתנדב לצה"ל. עזבתי משפחה, חברים ומקום שיש בו כמעט הכל ובעיקר הרבה חומריות. כשהגעתי לארץ השתכנתי בדרום תל אביב, מיקום אולטימטיבי מבחינתי לעולה חדשה וחיילת בודדה שמשרתת בהנדסה קרבית כלוחמת. דרום תל אביב ה"חמה" היא הרבה יותר בית בשבילי מעיר היהלומים הקרה בה גדלתי, המקום שבין יפו לתל אביב מצליח לתת לי את החום, תחושת השייכות והכנות שלא מצאתי בשום מקום אחר שהייתי בו לפני כן, ועל כן היה לי ברור שהבחירה שלי בפרויקט גמר בלימודי אדריכלות באריאל יהיה שכונת שפירא. אני מקווה שיום אחד החלום שלי יתגשם, שכל המרחב הזה יתן להרבה אנשים את מה שהוא נותן לי כל יום בחיי מחדש. הלימודים שלי במרכז האוניברסיטאי באריאל, בנוסף לחוויה עם אנשים מדהימים וחברים לחיים, חיזק בי את האמונה שאפשר לחיות בדו קיום עם דתות ומעמדות שונים. האופטימיות הזו היא ביסוד האמונה שלי ואני מקווה שתהיה גם של כולם כי זוהי הארץ ואין לנו ארץ אחרת".

"בין גאות ושפל"- מקום ללימודים ומגורים לצעירי עג`מי בין העיר לים

בכניסתי לעג`מי בפעם הראשונה הדבר הראשון שלכד את עיני הוא הניגוד החזק שבין המגורים הישנים של התושבים המקומיים עליהם ניתן לזהות את השכבות ההיסטוריות שעברו על הבית, לעומת מבני המגורים החדשים הבנויים אומנם ברובם בטעם טוב, אך נטועים כ"ארמונות" מנותקים ברחבי השכונה, מוקפים חומות וסורגים. למעשה, תופעה זו משקפת תהליך בו התושבים המקומיים נדחקים לשוליים לטובת עוד פרוייקטי יוקרה מזן חדש, הנמכרים לשוק בזכות המיקום "האותנטי" שלהם וקרבתם לים. המציאות החדשה בשכונת עג`מי היא שערך הקרקעות נוסק, דבר המונע אפשרות של התפתחות, צמיחה וגידול טבעי של התושבים המקומיים ומאלצם לחפש מגורים במקומות אחרים. החשיבות של השכונה בעיני המקומיים היא הרבה מעבר לקורת גג. השכונה היא הבית שלהם במלוא מובן המילה: הרחוב הוא הבית, בין הבתים זה הבית, הגנים הציבוריים הם הבית. בעיה נוספת שגיליתי בעג`מי היא שאחוזים גדולים מבני הנוער גדלים ללא מסגרת ונמצאים בסיכון, זקוקים למערכת תמיכה, למקום להיות בו, ללמוד מקצוע ולקבל אחריות - על עצמם ועל המרחב בהם הם חיים.

הפרוייקט שלי מציע מערכת לחיזוק הנוער והדור הצעיר בשכונה, המתפרסת ברחבי השכונה לצורך עיבוי מסגרות החינוך הבלתי פורמאליות הקיימות בה כיום ומתמקדת בנקודת הקצה של חוף ת"א- יפו, חוף גבעת עליה. מטרת הפרויקט היא לתת מענה לאוכלוסיית השכונה על פי צרכיה. השטח מתחלק לשניים: כהמשך לעיר אני מייצרת מגורים לצעירים – "בנים ממשיכים", ובקרבת הים אני מציעה מעין כפר נוער המכיל חללי לימוד ומגורים. ברחבי הפרוייקט מפוזרים שירותי קהילה לרווחת כל תושבי השכונה וכמו כן פונקציות של פנאי ומסחר, לחיזוק כלכלי של האזור והכנסת אוכלוסייה מזדמנת מרחבי העיר.

אני מאמינה שכחלק מההתחדשות יש לשמור על הקהילה המקומית ולאפשר לה להשתלב באופיו המתחדש של המקום. קהילה זו היא בעלת זכויות ומחובתנו כחברה לבסס כל תהליך של התחדשות סביב המקום ותושביו. התכנון והעיצוב הארכיטקטוניים המוצעים בפרויקט אינם תוצר של עולם חדש יש מעין, אלא מתבססים על תוספת של רבדים חדשים על הקיים. לצד הסביבה הבנוייה שיוצרת את המרחב, מתקיימת הקהילה שצורכת אותו. אופי השימוש בו על ידי האנשים הוא שקובע את האופי והרוח של המקום.

דנה שהרבני, בוגרת ביה"ס לארכיטקטורה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון:

בגיל 16 הבחנתי שאני מתעניינת בפרטים אדריכליים ולכן כבר אז החלטתי שאלמד ארכיטקטורה. הדרך להגשים את החלום הייתה ארוכה וקשה. היום, 10 שנים אחרי, אני יודעת שארכיטקטורה מכילה בתוכה עולם שלם של ידע ואחריות גדולה. מתוך ההבנה הזו, בחרתי ליצור פרויקט בעל ערך חברתי, המשלב פתרון של מגורים עם לימודים לצעירי יפו.

"קו פרשת המים"

"שכונת נגה דומה לאדם שוכב, פניו בקרקע, איבריו פשוטים. גוף אדם מקורקע, מזיע, רזה, מצולק, מחרחר, לקראת תבוסה, תמיד לקראתה. מפעם לפעם מנסה להתרומם, ונשמט. נושם דרך הקרקע. בולע עפר, יורק, לעיתים רוח נמוכה משיבה מעט את נפשו. מבטו לצדדים נחסם על ידי עצמים דוממים, נטושים. גופה בחצר אחורית של מוסך. מאה מטר ממנו - תל אביב. כלומר, הוא בכל זאת "יודע איפה הוא" (אדם ברוך, "מה נשמע בבית", פרק: נגה היקרה).

בחרתי להתחבר ליפו דרך ההיסטוריה והתרבות שלה. שכונותיה ההיסטוריות של יפו, שהתפתחו מחוץ לחומות, הן התפתחות של בארות המים שהיוו מקור חיים לאנשי האיזור ועוברי האורח. בארות אלה הפכו לבתי-באר, שסביבם נרקמו בתים, והפכו לשכונות (`סאכנות`). אלו הפכו למרקם העירוני שאנו קוראים לו היום `שכונות התפר של יפו-ת"א`.

שכונת נגה, היא אחת משכונות אלו. השכונה מורכבת מרקמות מתפוררות, ללא נקודת אחיזה וללא יכולת אמיתית לתפקד כשכונה. מה שחסר בה, מבחינתי, הוא "זכרון הבאר ההסטורית", מקור החיים, בפרשנות חדשה שלי. נגה דמתה לי למיפרק, שביכולתו לרכז את הבאים מהעיר תל-אביב ולפזר אותם ליפו ולהיפך. ברצוני להחזיר את הוויית ערכו של בית הבאר ,וליצור "ואדי תרבות" - רצף של מבני תרבות משולבי מגורים בשכונת נגה, היוצרים כעין רחוב להולכי הרגל, פתוח לכלל התושבים והמבקרים כאחד. כמו בבאר המקורית המקום ניזון מ"מי תהום" בדמות ספרייה. מי תהום הינם מקור נסתר, כך גם הספרייה, כאשר לאורך הפרוייקט ישנן הצצות אליה והצפות ממנה, בהן עולה הספרייה אל פני הקרקע.

הספרייה בפרשנותה החדשה , כפי שאני רואה אותה, מתפקדת כמרכז לימודים בלתי פורמליים בו מתקיימות הרצאות, חוגים, סדנאות, כיתות לימוד, בתי קפה ועוד, המשרת את הדרים במקום ואת המבקרים. חללים אלה אינם ספרייה במובן המקובל, אלא מפוזרים לאורך הפרוייקט במישורים השונים, במרחב ההליכה של העובר במקום.

לספרייה שתי דרכי הגעה עיקריות. הראשונה מהשכונה האמריקאית והשנייה יורדת מהכיכר המרכזית של הפרויקט. שתי הדרכים יורדות לחלל מרכזי אחד, פתוח ומקורה, ממנו מתפזרים המבקרים אל חלליה השונים של הספרייה. חללי המקום יוצרים מפגשים שונים ומגוונים בין האדם לספר, בין התושבים למבקרים, ובין התרבות למקום.

מיטל גודל, בוגרת ביה"ס לארכיטקטורה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון:

נולדתי וגדלתי בקיבוץ שלוחות, שבעמק בית שאן. כפי שאני רואה זאת, בקיבוץ, הקהילתיות והתרבות הם המפרים את החיים במקום. ניתן להגיד שבאיזושהי צורה ניסיתי להביא לידי ביטוי מהות זו ולכונן אותה בשכונת נגה, אל מקום בו הדבר חסר. יצרתי מרכז תרבות, לעוברי אורח ולדיירי השכונה - מקום שהוא שיתופי, לימודי, ותרבותי כאחד. מקום המשתף את כולם, מזין את כולם ומהווה ליבה חדשה בעלת משמעות ייחודית ומאחדת לשכונה. בקיבוץ האדם, הקהילה והתרבות אחד הם. זה מה שניסיתי ליצור גם בשכונת נגה.

"רקמה של זמן ומקום" – מגורים עירוניים בני השגה בפלורנטין

איזו עיר משתקפת ממרומי מגדלי היוקרה המתיימרים לשקף את עתידה של העיר שקמה מהחולות...

ענף הבנייה בארץ שהחל כמפעל ערכי וציוני שמטרתו הייתה ליישב את הארץ, הפך להיות מוצר כלכלי הגורר לפניו רשת מסואבת של יחסי ציבור ומכירת אשליות. תל אביב של היום היא אחת הערים המובילות בעולם. כדי להמשיך להיות עיר שכזו היא חייבת להכיל דבר שכל עיר צריכה כדי להתקיים - מגוון, מגוון שימושים ומגוון משתמשים.

תל אביב מתהדרת בצעיריה הנוהרים מכל קצוות הארץ כדי לחיות אותה ובאותה מידה גם להחיות אותה, אך היא אינה מספקת להם תנאים נאותים למחייה בה. אם העיר תמשיך להתפתח לגובה, גם הפיזי וגם הכלכלי, ותמשיך לדחוק את הצעירים והמשפחות החוצה היא תגלה יום אחד את עצמה חד גונית.

בפרויקט שלי אינני מתיימר לחדש בהרבה, אלא מבקש לנסות ולהזכיר לתל אביב משהו שנדמה לי ששכחה. בחרתי במתחם הנגריות הישן והמתפורר ממערב לפלורנטין, מתחם מוזנח המיועד ברובו להריסה. אך מהרגע הראשון שהגעתי אליו נשבתי בקסמו הנובע מהניגוד שבין הסמטאות הצרות, הלכלוך והמבנים המוזנחים, לבין התוצרים המעוצבים הממלאים את החללים, הגרפיטי הצבעוני והתחושה החופשית במקום. שאיפתי היא לשמר את המרקם המרחבי, האנושי והפונקציונאלי של המתחם, יחד עם פיתוחו והתאמתו לאינטנסיביות עירונית של ימינו. אני חושב שמהמקום הזה יכולה לצאת בשורה שאפשר גם אחרת. אפשר, כמו פעם רק מתאים להיום, לייצר מגורים צפופים שאינם נישאים בהכרח אל על, המוכוונים לצעירים ולמשפחות ולא מתעלמים ממפלס הרחוב אלא מזינים את איכותו הציבורית ופועלים איתו בסינרגיה. מגורים מעל קומת קרקע חיה ופועמת בה פועלים בתי מלאכה ביום לצד מקומות של פנאי ותרבות בלילה.

מתחת לדירה בקומה ה-29 בבניין מוקף חומות, חדרי כושר, בריכה וחניונים יש בית קפה קטן וחנות ספרים, בחוץ עוברת אישה צעירה עם עגלת תינוק ומהעבר השני יש מופע רחוב וגן קטן עם עצים ונדנדות. אבל ההוא שם למעלה לא יודע ואם הוא לא יודע אז הם לא קיימים מבחינתו וכך גם מבחינת השכנים שלו ואלה שממול וכל אלה שמסביב. אז כנראה שאלה למטה כבר באמת לא קיימים...

עודד חדוותי, בוגר ביה"ס לארכיטקטורה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון:

נולדתי בקיבוץ עין שמר של השומר הצעיר, לאבא בן לדור המייסדים ואמא בת קיבוץ טירת צבי (קיבוץ דתי של בני עקיבא). במהלך שהותי בקיבוץ עבדתי בעיקר בשדות ובהדרכה ב"מוזיאון לראשית ההתיישבות". בצבא הייתי לוחם בעורב נח"ל ואני עדיין עושה מילואים עם אותו הצוות. לאחר הצבא הקמתי עם חבר עסק בקיבוץ - פאב אותו שיפצנו וניהלנו בכוחות עצמנו. הרקע שלי בחברה שיתופית וביחידה צבאית הדורשת אחריות הדדית הביא אותי ליצירת הפרויקט מתוך התבוננות אל יחסיו של הפרט עם החברה בסביבתו הקרובה - קרי השכונה בה הוא גר.

"URBAN ROOTS"

יפו ההיסטורית היוותה את השער לארץ ישראל ועודנה מקיימת מרכיב עיקרי בכניסה הצפונית לעיר. ככל שיפו המודרנית התפתחה דרומה, נוצרו לה דרכי גישה חדשות, אך אף לא אחת מהן מקיימת מבואת כניסה עירונית ראויה. זיהוי הסטריפ הדרומי כמרחב התערבות, המשתרע ממחלף וולפסון במזרח ועד לים, הביא אותי להבנה כי קיימים במקום שלושה מרכזים – כל אחד פועל כ"ליוואן" למגורים סביבו.

שני הליוואנים הקיימים היום: בית הספר - המהווה את הכניסה לשכונת נווה גולן - דרך החינוך מתבצע המעבר למגורים. המסגד – המגשר בין השכונות עג`מי מצפון והעלייה מדרום, מקיים את המעבר בין שני בתי הספר של שכונות אלו. הליוואן השלישי אמנם אינו פעיל כיום, אולם מיקומו וצורתו הפיזיים נוכחים - מקום על דרך יפת הממשיכה את הפישפשוק מצפון העיר, שעתיד להיות כיכר של בתי קפה המשתפת פעולה עם שוק הפירות והירקות, המאפיות, והמסעדות המתקיימים על הרחוב. על ידי חיבור שלושת מרכיבים אלה, ייווצר "ליוואן" עירוני שיהווה את שער הכניסה הדרומי.

הפרויקט נוגע בבעיות החברתית הקיימות היום ביפו, ה"קיפוח" של דרום העיר והניתוק הקיים בין האוכלוסיות השונות החיות בה. אותן בעיות חברתיות מקבלות ביטוי גם בפאן האדריכלי ובסוגי הבינוי הקיימים: הבלוק-הארוך, המסודר, המאפיין את תקופת העלייה, עם הפרדה בין הפרטי לציבורי אל מול הבית הפרטי - הבנייה הורנקולרית, הערבית-טיפוסית, הבודדת בשטח, ללא "סדר" מודרני, לאורך סמטאות המטשטשות את הגבול בין הפרטי לציבורי.

השאלה שהפרויקט מעלה היא האם ואיך אפשר לקיים דיאלוג בין שני סוגי מגורים המאפיינים היום את יפו ולקיים רצף אורבני עשיר במקום גטאות טיפולוגיות? התכנון עובד עם שני המרקמים וכן עם גריד העושה ביניהם סינתזה היוצרת גם שני צירי תנועה ציבוריים: המשך רחוב יפת המסחרי ומעבר ציבורי רגלי חדש המתפצל מיפת בכיכר העליונה ומוביל בסופו אל מבנה ספרייה מרכזית. למעבר זה אופי של מדרחוב, "שוק ספרייה", והוא מציע פונקציות של תרבות, בילוי וחינוך בלתי פורמאליים, שהוצאו מבניין הספרייה אל הרחוב. המגורים החדשים משתלבים במפלס מעל ההתנהלות הציבורית ומהווים קהל למופע האורבני החדש.

רבקה וולר, בוגרת ביה"ס לארכיטקטורה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון:

נולדתי בניו ג`רזי ועליתי עם משפחתי לארץ מטעמי ציונות בגיל 9. מאז המשפחה גרה בירושלים. לאחר שנרשמתי למבחני הקבלה של אריאל ובצלאל, ביטלתי את ההרשמה לבצלאל, משום שלתפיסתי העזרה ההדדית והליכוד החברתי שגיליתי כבר במבחני הקבלה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה שלי כאדם וכסטודנטית לארכיטקטורה.

תפיסה זו גם ליוותה אותי בפרוייקט. הפרויקט שלי נוגע בבעיות החברתיות הקיימות ביפו, הניתוק הקיים בין האוכלוסיות השונות החיות היום בעיר, וה"קיפוח" של דרום העיר כולה. אותן בעיות חברתיות מקבלות ביטוי גם בפאן האדריכלי, בסוגי המגורים הקיימים. אני מציעה מרכז תרבותי-חינוכי אשר יקדם את דרום העיר ויציע פעילות משותפת לכלל האוכלוסיות, יחד עם מגורים מסוג חדש. הבינוי החדש נועד להציע פתרון אדריכלי שמהווה סינתזה בין שני סוגי הבינוי הקיימים וכך מייצר רצף אורבאני עשיר במקום הגטאות הטיפולוגיות הקיימות כיום.

"הפרעת קצב עירוני ברחוב אילת"

"העיר" כמושג מעלה קונוטציות של רעש, דופק, קצב... קצב עירוני יכול לבוא לידי ביטוי בפרופורציית החלל, בצפיפות הבניה וגובהה, ביחסים בין הפתוח והסגור, בין השקוף לאטום, בחומרים, בזרימת תנועת הרכבים והולכי הרגל, באותה גינה, חצר או כיכר שמכניסה אותך אליה ומספקת לך אתנחתא...

בפרויקט הגמר בחרתי להתמקד ברחוב אילת שהוא רחוב מסחרי במהותו, למרות שבדפנותיו יש מעט מגורים. כשהולכים בו יש תחושה של דרך אינסופית, צורך לעמוד בקצב הפעילות שמתרחשת, פעילות המסחר, המלאכה, המכוניות...

בהמשך, מתוך ההבנה שלכל מקום או דרך יש את הקצב שלהם, ומתוך בחינת רחוב אילת ואבחון שני המקצבים השונים של דפנותיו, ניסיתי לייצר את המקצב השלישי, הנוסף, שתפקידו הוא יצירת נקודות מפגש בין המקצבים הקיימים. למערכת השלישית הזאת אני קוראת "הפרעת קצב" - הפסקה בקצב הקיים, במטרה לייצר מקומות שהייה שיהוו חלק אינטגראלי מהרחוב אך עדיין לא יאטו את האינטנסיביות והקצב המהיר הקיימים בו כיום.

ה"הפרעה" באה לידי ביטוי בשינוי קנה המידה לאורך רחוב אילת, ביכולת של הדופן להשתנות כל פעם באופן שמשפיע על התנהגות הולך הרגל - בין אם למהר, להאט, להרגיש, להסתקרן, להציץ, לראות, להיכנס, לחוות, ללמוד, או פשוט לעצור...

"הפרעת הקצב העירוני" שיצרתי, משפיעה לא רק על רחוב אילת, אלא גם חודרת לעומק הדפנות, ועל ידי כך היא מפנה להולך הרגל "מקום" ומובילה להזדמנויות ערכיות רבות לאורכו, מאפשרת מפגשים בין האנשים השונים ומייצרת תחושה של "מקומות על הדרך"...

אתי אסא, בוגרת ביה"ס לארכיטקטורה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון:

גדלתי בראשון לציון, אך הורי ילידי יפו. מאז ומתמיד שמעתי סיפורים על יפו של פעם, שהרחוב היה שייך לאדם, שאנשים היו מוציאים חלקים מהבית שלהם לרחוב: כסא, שולחן, כביסה. החיים התנהלו בחוץ, ברחוב. עם השנים הרחוב נלקח מהולך הרגל ונוכס לכלי הרכב. בפרויקט שלי היה חשוב לי "להחזיר עטרה ליושנה", במובן מסוים, מבלי לפגוע בקצב החיים כיום. את הפרויקט הזה תכננתי על פי זיכרונות, לא שלי, אלא זיכרונותיו של אבי ז"ל, שסיפר לי על "יפו של פעם", יפו שלו, של אבא שלי...

"תוכנית מגירה"

אחד המאפיינים המעניינים ביפו הוא דפוס המגורים בעג`מי. דפוס זה התפתח מתוך הצורך האנושי ולא מתוך תכנון עירוני. מעבר לפוליטיקה ולביורוקרטיה, גדילת המשפחה הובילה להרחבת המגורים עד לכדי מצב בו לא נותר לאן להתרחב יותר. התפתחות זו התאפשרה בעג`מי מכמה סיבות: המצב התרבותי, הרמה הסוציואקונומית, מבנים נמוכי קומה וצמודי קרקע, חוסר בפיקוח\התייחסות הרשויות לבנייה בשכונה. ציפוף הבנייה ומחסור בשטחים פנויים גרם לרחוב להפוך להרחבה של הבית באופן שכבר אינו משמש כשטח ציבורי בלבד. בפרויקט שלי בחרתי להשליך את מסקנותי מעג`מי על מתחם גדול יותר, הנמצא בין שני שיכונים קיימים היושבים בשכונת יפו ד`, ולאפשר לאוכלוסייה מגוונת המשתכנת בדפוס מגורים שונה את היכולת לשנות צורה, לגדול, להתרחב, לצמוח, ובכך לאפשר את התפתחותם של החללים הפרטיים תוך שילובם עם המרחב הציבורי.

בכדי לאפשר איזון ביחסים ביניהם, וכדי שלא יווצר מצב בו הפרטי גובר על הציבורי, נובעים המצבים החדשים מתוך המקומות הציבוריים בבניינים (הגרעינים), דרכם מתאפשרים מצבים משתנים המותאמים לצרכיהם האישיים של הדיירים אך עדיין נשארים "פתוחי קצה".

מורן באום, בוגרת ביה"ס לארכיטקטורה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

פתיחת התערוכה תיערך ב-25/8/11, בשעה 20:00, במתחם התחנה בתל אביב ותמשך עד ל-7/9/11. כתבים וצלמים מוזמנים – נא לתאם הגעה מראש! לפרטים נוספים: שמואל דברת, דובר המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, 054-3231665