מפיקים לקחים: בהונג קונג החליטו לנצל את גובה הבניינים - לייצור חשמל

דריל נג נהנה ממקלחת בוקר כפי שהוא עושה מדי יום. ואשתו, כפי שהיא עושה מדי בוקר, נזפה בו על בזבוז המים הרבים. "כיצד אני יכול להצדיק את המקלחות הממושכות שלי?", חשב נג לעצמו. בעודו מסתכל על המים המתנקזים מטה, היה לו רעיון: מדוע לא לנצל את כל המים המבוזבזים האלה היורדים בניקוז? עם הריכוז הגבוה של גורדי שחקים בהונג קונג, האם כוח הכבידה יכול לייצר כמות חשמל משמעותית?

למרבה מזלו, נג הוא נכדו של מייסד סינו לנד, חברת נדל"ן הונג קונגית, ואחד ממנהלי החברה. לכן הוא יכול היה להקים אבטיפוס למערכת כזו באולימפיאן סיטי, אחד ממרכזי הקניות של החברה בהונג קונג. המערכת מנצלת לחץ עודף בצינורות המים כדי לסובב טורבינה מתוצרת שווייצית, המייצרת חשמל כדי להפעיל את האורות בחדר אחורי. נג גם מתקין טורבינות במגדל הדירות החדש ביותר של החברה, The Avenue, בשכונת ואן צ'אי בהונג קונג. מערכת זו אמורה להיות מסוגלת להפעיל את התאורה בחדרי המדרגות, במעליות ובלובי.

יש סיבות רבות שבגללן הרעיון עלול להיכשל. מערכת בקנה מידה קטן לא תמיד מסוגלת לייצר מספיק חשמל כדי להצדיק את עלוה ליזמים גדולים. המחיר קילו־ואט לשעה של חשמל המיוצר עצמאית עשוי להיות גבוה פי חמישה מעלות קנייתו מרשת החשמל. גורמים כמו גיאוגרפיה - למשל אם המים זורמים מספיק למטה - עלולים לפגוע בתוכניות לשילוב הטורבינות בתשתיות המים העירוניות. למרות זאת, נג הציע את הרעיון לממשלים בבייג'ין, הונג קונג וסינגפור. הוא אומר שהמשוב - בעיקר בהונג קונג - היה חיובי מאוד. מנהל מקורות המים של הונג קונג, אנוך לם, הביע עניין בתוכנית.

הונג קונג היא אחת הערים הצפופות בעולם, עם כמעט 60 אלף איש לקמ"ר ברובע הצפוף ביותר. כ–40% משטחי העיר מוקדשים לשטחים ירוקים, ובהונג קונג אנשים נדחסים למגדלי משרדים ומגורים שעולים לעתים קרובות על 50 קומות. "הבניינים הם מפלצות זוללות אנרגיה", אומר קלוד טויקן, דירקטור בחברת האדריכלות וההנדסה בנוי בהונג קונג, שאינה מעורבת בפרויקט של נג. "כמובן שיש ברעיון פוטנציאל".

ואולם שילוב מערכות הידרואלקטריות בבניינים חדשים הוא דבר יקר. נג גייס את חברת ההנדסה וניהול הפרויקטים ארופ כדי לעצב מערכת טורבינות מוכנה מראש שתהיה זולה ופשוטה להתאמה לתשתיות הבניין. הוא גם ביקש מהחברה לנסות למצוא דרך לטעון את המכונית החשמלית שלו, רנו פלואנס, בעזרת המים של בניין המשרדים שלו כשהוא בעבודה.

מחלקת שירותי המים של הונג קונג אמרה שהיא מרוצה מכך שיזמים פרטיים נוטלים יוזמה. לאחר חמש שנות עבודה, המחלקה גם התקינה גנרטור מבוסס טורבינה במפעל טיהור המים של העיר בשכונת טואן מון, שנכנס לפעולה ביולי ואמור לייצר 1.5 ג'יגה־ואט לשעה בשנה. מתקן זה אמור לחסוך 10% מחשבון המים של המפעל, ולצמצם את פליטות הפחמן שלו ב–2,000 טונה בשנה. המחלקה מתכננת להתקין גנרטור שני במפעל עד 2015. מחלקת הביוב של העיר בודקת אף היא את המערכת.

ארופ מעריכה כי טורבינות במערכת המים הציבורית בהונג קונג עשויות לספק חשמל ל–6,000 משקי בית, או לאוכלוסייה של כ–24 אלף איש. ארופ ונג מודים כי מספר זה מזערי ביחס לאוכלוסייה של 7 מיליון נפשות בעיר. נג מפתח מערכות לשימוש בבנייני החברה שלו, אך אומר שיהיה מוכן להעביר את הטכנולוגיה גם לממשל במחיר עלות ואולי אף בחינם. "לא אכפת לי שאנשים יעתיקו את הרעיון אם זה יעזור לעולם", אומר נג. "אנו חייבים לחשוב מחוץ לקופסא כדי לשמור על אורח החיים הצרכני המודרני שלנו".

חשמל המים הזה משמש כיום בקנה מידה קטן במקומות כמו מוהלאו באוסטריה, שם מערכת מי השתייה מספקת 34 ג'יגה־ואט לשעה בשנה. ואולם מערכות בבניינים עודן נדירות. "כיום אין לנו מוצר מסחרי שכזה, ולכן מישהו צריך לקחת בעלות על המוצר ולהבינו", אומר רבי קרישנאסוואמי, סגן נשיא לנושאי אנרגיה וסביבה באסיה בחברת מחקר השוק פרוסט אנד סאליבן.

מומחים אומרים שאין היגיון בהתקנת גנרטורים בצינורות אם כמות החשמל שהם מייצרים קטנה מההתנגדות שהם מייצרים. מהנדסי ארופ אומרים שניתן להתקין טורבינות בצינורות כדי לנצל את נפילת המים ממאגרים לאתרי טיפול במים למערכות בקנה מידה עירוני, כמו גם במערכת טיהול מונעות כבידה. כך אפשר לשלוט בלחץ ובזרם, תוך ייצור חשמל. בגורדי שחקים מופעל לחץ גבוה על המים בצינורות כדי לדאוג לאספקה אחידה של מים לכל אורך המבנה.

הלחץ הגבוה בקומות הנמוכות משוחרר באמצעות שסתומים, ומספק הזדמנות לנצל את האנרגיה המבוזבזת בהצמדת גנרטור. בינתיים, כמות החשמל המיוצרת לא צפויה להיות אפילו קרובה לסך צריכת האנרגיה של בניין שלם. "בבניינים זה די פשוט - כל עוד הוא גבוה, זה יהיה אפשרי", אומר וינסנט צ'נג, מנהל בנייה בת־קיימא בארופ. בהונג קונג, היתרונות הגדולים ביותר הם הבניינים הגבוהים. בבייג'ין, חלק ממאגרי המים גבוהים בהרבה מהעיר, כך שיש להם יותר פוטנציאל לספק אנרגיה, הוסיף צ'נג.

הבעיה העיקרית אינה הטכנולוגיה אלא העלות. עבור שיטות ייצור מסורתיות, כמו תחנות כוח מבוססות פחם, העלות היא כ–10 סנט לקילו־ואט לשעה. מקורות אנרגיה מתחדשים כמו רוח עולים 20–40 סנט לקילו־ואט לשעה, ואילו פרויקטי אנרגיית מים קטנים עשויים לעלות גם 50 סנט לקילו־ואט לשעה. זה הופך אנרגיית מים בבניינים לאטרקטיבית פחות. "אם מסתכלים ברצינות על החזרת ההשקעה, יידרשו לכך 30 שנה או יותר בעזרת הטכנולוגיה הקיימת", אומר צ'נג. "אם השאלה היא אם זה בר־קיימא מסחרית, אנשים מעוניינים בהחזרת ההשקעה תוך פחות מעשור". עלות התקנת גנרטורים בבניינים בודדים גבוהה מספיק כדי להרתיע את מרבית היזמים, אומרים אנליסטים. "רוב הזמן זו החלטה מסחרית של הלקוח", אומר טויקן.

נג אמר שהוא משקיע את כל "דמי הכיס שלו" על פרויקט המחמד שלו, אך מאמין כי זה עשוי לשמש סמל חשוב ליזמים, לבעלי דירות ולשוכרים אחרים בבניינים של סינו לנד. הוא גם מקווה שאולימפיאן סיטי, לו יש גם מערכת קומפוסט שנועדה לצמצם את פסולת המזון, ימשוך קונים שרוצים לראות כיצד עובדת הטכנולוגיה הירוקה שלו. צ'נג, שמוביל צוות של 100 אנשים באסיה העובדים על פתרונות בני־קיימא בארופ, אומר שהחברה שלו יכולה לפתח מערכת חשמל מים שניתנת לשכפול ולפרישה בקלות בבניינים, אך הרעיון זקוק לזמן נוסף לבדיקה ולפיתוח.

מקור: ניו יורק טיימס

תרגום: דה מרקר