ימי הביניים של ענף הבנייה

פרולוג

בסוף השנה האקדמאית שעברה, מיד אחרי המבחן האחרון בהחלט; פנה אלי סטודנט שסיים בדיוק את כל חובותיו האקדמיות, בוגר שנתיים וחצי של למודי הנדסה אזרחית ושאל אותי את השאלה הכי מדאיגה שיכול אדם לשאול רגע לפני שהוא מצטרף לענף הבנייה: זה היה כל כך לא צפוי, כלכך לא הגיוני שהמוח שלי - כחלק ממנגנון ההגנה העצמי שלו - העדיף לנפוש לזיכרונות מאשר לנסות להתמודד עם השאלה:

ימי הביניים של ענף הבנייה
בעליית הגג, בבית של סבי, מצאתי; מאחורי כורסה ישנה, קופסה מאובקת ובתוכה ספרים ישנים בספרדית. רובם כבר היו בלתי קריאים - זכר לשרפה הגדולה מ-98' - והיו כאנדרטה למידע שאבד בהם.

אחד בלט מעל השאר; בצבעו האדום הבוהק ובהדפס הזהב של שמו: "עריכת הדין בתקופה הפרה-מודרנית" [Abogacia Durante La Epoca Pre-Moderna", Buenos aires, 1751"]. חציו האחורי קועקע בלהבות ועל שאריותיו ניכרו סימני המים שהצילו אותו משכחה.

אותה פיסת היסטוריה, אותו ספר, שנכתב בניצוחו של פליפה דלגאדו [Felipe Delgado 1699-1768] האגדי, עטף אותי ברכות דידקטית וברוחות נוסטלגיה נעימות: מילותיו סיפרו על עולם עתיק, אבל הרגישו מוכרים; כאילו נועדו להיקרא בידי אלו הלומדים את מקצועות הבניין:

הספר התייחס לדרך בה חונכו עורכי הדין (אותם מכנה דלגאדו "מצהירי הצדק" ["Abogados de justicia"] בספר) בתקופה שקדמה לרפורמה בשיטת הלימוד שלהם - שפרצה בשלהי המאה ה-15 - שיטה שאנחנו מיישמים עד היום. מדהים היה לגלות כמה שונה, כמעט סוראליסטית, הייתה שיטת הלימוד אז ביחס לשיטת הלימוד המודרנית:

לאחר שהסטודנט השלים מעל לחצי ממשך הלימודים שלו הוא נעמד אל מול בחירה מקצועית בין סוגי הזרמים בתחום המשפטים [פלילי, אזרחי, מסחרי...). בחירתו תעצב את המשך הלימודים לפי צרכי נתח השוק בו הוא מתכוון לפעול. אבל, כאמור, הספר העתיק התייחס לתקופה שקדמה לרפורמה. היום; אנחנו מכנים את התקופה ההיא "ימי הביניים" ולאחר כמה עמודים ספורים ניכר כמה השם תאם את המציאות:

פרק 3; למודי משפטים ["Estudios Judiciales", עמ' 74-109].

כל עורכי הדין של תקופת ימי הביניים למדו ללא שלב התמחות בדיני משפט מיוחדים (כגון דיני חוזים, דיני משפחה, דיני עבודה, דיני נזיקין וכד'), המהווה בימינו את ההחלטה הקרייריסטית העיקרית והחשובה ביותר בשיטת הלימוד המודרנית. לא, בזמנו חונכו 'מצהירי הצדק' להיות מעין משפטני-כל, דרך נושאי לימוד כללים, שטחיים ומפוזרים. דבר שהוביל (לטענתו) לבסיס חלש של המערכת המשפטית של התקופה וכתוצר ישיר; ל"התדרדרות ערכית, מוסרית ומנהלתית של החברה תוך אובדן האמונה המזערית במצהירי הצדק, החוק והחוקה" [עמ' 87 פס' 24].
דלגאדו מסביר כי התדרדרות המצב החברתי העצים את הביקוש במצהירי צדק אך גם ביטל את מעמדם החברתי. פחות ופחות למדו את המקצוע - ואלו שכן לא היו כשירים דיים כדי להתמודד עם המציאות: השיטה כשלה.

פרק 7; ההתמוטטות של המערך הקיים ["El colapso de la matriz existente", עמ' 184-201].

בספרד החלו הערים בייבוא משפטנים מנוסים מערים ומדינות אחרות - בעיקר מצרפת - בניסיון נואש להציל את המערכת המשפטית המתפוררת, אך ללא הועיל. לבסוף העבירו את השליטה לידי הכנסייה. דלגאדו מדגיש: "כישלון ההנהגה בחינוך דורות העתיד של הענף והגדלת ייבוא המשפטנים הזרים היא שהביאה לקריסת המערכת המקומית וכתגובה; לחיזוק והעצמת אחיזתם של גופים חיצוניים (בראשות הכנסייה) בבתי המשפט המקומיים. זילות החינוך היא שהביאה למונופול המשפטי הקרוי: 'האינקוויזיציה הספרדית העצמאית'” [עמ' 196]

פרק 8; התהוות הגישה המודרנית [“La formación de la concepción moderna”, עמ' 202-?].

"... קריסת מערכת המשפטים לכדי עפר היא שאפשרה את צמיחתה המחודשת, כעוף חול הוקמה מחדש, זוהרת, צודקת ומתאימה מתמיד [...] היא שיטת הלימוד העכשווית" [עמ' 203].

איטליה של תקופת הרנסנס, הניחה עיניה על הצורך באנשי מקצוע בעלי כישורים מגוונים ופעלה למען השינוי הנדרש: בפירנצה חונכו "עורכי הדין" [כאן שומט דלגאדו את ביטויי העבר ומשתמש בשמם המודרני] להתמחות בסוגי הדינים ולבחור - עוד במהלך לימודיהם - את התחום בו יפעלו: "לימדו אותם להכיר לעומק את הכלים איתם יעבדו. לימדו אותם למצות את יכולותיהם בטווח תחומם הנבחר. חינכו אותם להיות חלק אינטגרלי מהמערכת המשפטית; [...] הם לא יכלו להתקיים בלעדיה והיא לא יכלה להתקיים בלעדיהם" [עמ' 206].

המשך הספר היה בלתי קריא.

600 שנים אחרי הרפורמה האיטלקית ו260 שנים אחרי פרסום מילותיו הנוגעות של דלגאדו: פונה אלי הנדסאי; עם דיפלומה, בוגר שנתיים וחצי של לימודי הנדסה אזרחית ושואל אותי את השאלה הכי מדאיגה שיכול אדם לשאול רגע אחרי שהוא מסיים את חובותיו האקדמיות:

"תגיד, נכון טפסנות ? מה... איך זה עובד בעצם ?"

כשחזרתי להכרה, התיישבתי. יותר נכון; רגליי קרסו. בוודאי חבשתי את מבטו של אדם שהתבקש לחשב אתה מומנט שמייצר הירח: פעור פה, מבולבל ואילם. שם, על מדרגות פינת העישון, הבנתי:

אנחנו בימי הביניים של ענף הבנייה.

אם הנדסאי עם דיפלומה, דור העתיד של הענף, תוצר של 2 וחצי שנות לימוד וסך שעות לימוד שנתיות גבוה מזו של סטודנט לתואר ראשון במדעי הרוח - לא מבין למה הוא מתכוון כשהוא כותב "טפסנות" במבחן; אז אנחנו עושים משהו לא בסדר, אנחנו כנראה עוד בימי הביניים. היום הוא מחפש עבודה בענף כמנהל עבודה.

אפילוג
למה שלא נדאג כבר היום למחר יותר טוב ?

למה שלא נאפשר לסטודנטים לבחור התמחויות ?; למה שלא יהיו התמחויות לבטון דרוך או לשלד במכללות טכנולוגיות ? - הרי גם כך התמ"ת מוכן לשלם על לימודים במסגרת קורס שלדאים. למה לא להפוך את הקורס לחלק מהמערכת הלימודית ?
למה שלא תהיה תכנית חינוכית לענף הבניה בבתי ספר תיכוניים טכנולוגיים? כמו שיש עם למודי חשמל ואלקטרוניקה או רכב.
למה שלא נקח את הענף צעד אחד קדימה ?; נחנך לשפה משותפת [כתבי כמויות, תמחור, קריאת וכתיבת תכניות ושימוש בתכנות כמו בינארית ו MS PROJECT] ואחידה ונתמוך בהתמחויות לסיווגי א' וב' כמו גם לג' – ולא רק לאחד מהשלושה.

הרי כל זמן שנמשיך לתלות את תקוותנו בעובדים זרים, בייבוא בעלי מקצוע; במקום לחנך ולהשכיל את דור העתיד של ענף הבניה, בצורה שמניחה את הדעת, התפוררותו העקבית של הענף לא תבלם; עתיד הענף יישאר לא ממוקד וסכנת ההשתלטות של גופים חיצוניים תהיה ממשית מתמיד.

הגיע הזמן להביא את שלב ההתמחות לתכנית הלימודים של דור העתיד.
הגיע הזמן לסדנאות ופרויקטים מעשיים.
הגיע הזמן להתמחויות בשלד, בטיח, בריצוף וכד' אצל הנדסאי הבניין, אצל דור העתיד - עוד במהלך לימודיהם - אחרת נמשיך לתלות את עולמנו על מכסות ייבוא עובדים זרים ופלשתינים.
הגיע הזמן שנתייחס ללמודים ברצינות, נתייחס לענף ברצינות, נתייחס לעצמנו ברצינות ונסתכל קדימה.
הגיע הזמן להעצים, לחזק, לקדם ולטפח את דור העתיד של כוח העבודה הישראלי, למען עתיד הענף.
הגיע הזמן שנצא מימי הביניים.

למאמר הקודם: עתיד ענף הבנייה - לאן ?

הפעלת מכשור כבד; הגיע הזמן להוסיף את הידע הכרוך בו לתכנית הלימודים

טפסנות וברזל; כיום סטודנטים מסיימים שנתיים של לימודים בלי לראות את זה בפועל

שלדאי; הגיע הזמן שנכליל את הקורס של משרד התמת בתכנית הלימודים

הנדסאי בניין ללא התמחויות; לא יודע לאן לפנות