דעה: מדוע נעלמו הבלטות ?

אריחי טראצו בישראל

מי שחי במדינת ישראל בשנות השבעים או השמונים, ידע שישנו בסך הכל, סוג יחיד של ריצוף בבניינים. אלו היו ה״בלטות״, שהשתמשו בהן בכל מקום, במבני מגורים, בבתי ספר, במבני משרדים, בתחנות רכבת ובמידה רבה גם בחצרות.

הבלטות היו בדרך כלל בצבע בהיר ובצורה ריבועית, בעיקר במידות של עשרים או שלושים סנטימטר.

אז מה היא בלטה ולאן נעלמה?

הבלטה, או בשמה המקצועי ״אריח טראצו״ היא אריח מבטון לבן מלוטש, שמכיל גרגירי חצץ בעיקר מאבן גיר מקומית. האריחים האלו יוצרו בארץ ישראל כבר בתקופת התורכים, וכנראה הם תוצאה של השפעה גרמנית על תחום הבניין.

הבלטה היא מוצר זול , שמיוצר מחומר גלם מקומי, כך שניתן לייצר אותה בקלות בכמויות גדולות. היא כמעט ולא נשברת, היא קלה לניקוי, מחזיקה מעמד במשך עשרות שנים וניתנת לחידוש באמצעות מכונות הברקה פשוטות.

בסך הכל, היא מוצר טוב מאוד, המתאים גם לבניה עממית וגם לבניה מוסדית.

החיסרון העיקרי שלה, לפחות זה הברור לכל, זה שהבלטות תמיד נראו אותו דבר. אמנם היו נסיונות מסוימים להוסיף לבטון פיגמנטים צבעוניים או להשתמש בחצץ מבזלת במקום מאבן גיר, אבל בפועל, היו מעט מאוד בניינים שרוצפו באריחים מיוחדים כאלו, כנראה בגלל שפשוט הריצוף נראה מוזר.

לאורך עשרות שנים היו הבלטות חלק בלתי נפרד ומרכזי מתעשיית הבניה הישראלית. היו בארץ מספר מפעלים גדולים לבלטות, בינהם ניתן למנות ״מצר״ בקריית ביאליק שהוקם עוד לפני תש״ח ואת המפעל בקיבוץ שדות ים, שלימים יהפוך ל״אבן קיסר״.

בסך הכל, למעט צורתן החד גונית, אריחי טראצו היו פיתרון טוב לכל המבנים הרגילים. הדוגמא ההופכית הקלאסית היו חדרי מכונות כמו מנועים ומשאבות. כאן משקלה הגדול היחסית של הבלטה, היווה מגרעת, כיוון שהתנודות התכופות היו עלולות לגרום לאריח לצאת ממקומו. במקרה של חדרים כאלו, או שיצקו רצפת בטון מוחלקת, או שהשתמשו בארילים שהיו מעוגנים מכאנית אל הרצפה.

מה החליף את הבלטות ומדוע?

החל מתנופת הבניה הגדולה בישראל בראשית שנות התשעים, נעלמו הבלטות במהירות מענף הבניה בישראל. מה שהחליף אותן, היו אריחי חרסינה, שנקראו אחר כך אריחי קרמיקה והיום מכונים בעיקר בשם התמוה ״גרניט פורצלן״. להחלפה הזו היו מספר סיבות, והסיבה הראשונה והמכרעת היה התקן הישראלי.

התקן הישראלי לבלטות, דורש מהאריחים לעמוד במבחן שבירה בכוח של 350 קילו. אריח שהאורך שלו עשרים סנטימטרים, יעמוד בעומס הזה בקלות, אבל אריח שהאורך שלו שישים סנטימטר, כבר יצטרך להיות יותר עבה, ולכן הוא יהיה יותר כבד ופחות נוח לריצוף.

ברור שהאריחים עבים יהיו כבדים יותר לפיכך, יקרים יותר וקשים יותר מבחינת הביצוע. זה יצר מצב שלאריח החרסינה היו מספר יתרונות על הבלטה. ניתן להשיג אותו בהרבה יותר גדלים וצבעים והוא היה יותר זול וגם נוח יותר לעבודת הריצוף.

מדוע לא נדרש אריח קרמיקה להיות יותר עבה? בגלל שחל עליו תקן אחר שלא דורש מבחן שבירה. אריח קרמיקה באורך שישים סנטימטר לא עומד בעומס של שלוש מאות קילו וגם לא בעומס של מאה, אבל התקן לא דורש שיבדקו אותו ולכן הוא מותר לשימוש גם בעובי דק מאוד.

רק כדי להבהיר את הנקודה, ישנם אריחי קרמיקה שמתוכננים במיוחד לעומסים גבוהים, כמו אריחי חיפוי תוצרת חברת ״דקטון״. והאריחים האלו כבדים מאוד ועולים פי חמישה מהמחיר המקובל בשוק.

מכל הבחינות האחרות, אריח הקרמיקה הוא לא אלטרנטיבה מוצלחת במיוחד. הוא גם שביר, הוא גם נשרט ואי אפשר לחדש או ללטש אותו. כל אלו לא עניינו כנראה את חברות הבניה, כי הקרמיקה היא בסך הכל אדמה שחורה שמכניסים לכבשן ומוסיפים לה כל מיני צבעים. היא זולה מאוד ונכון לכרגע, גם אריחי קרמיקה באיכות נמוכה, יכולים לעמוד בתקנים ולהיות מאושרים לריצוף דירות.

כך נוצר מצב, שהקבלנים הגדולים בכלל לא בנו דירות מרוצפות בבלטות. זה היה לא כדאי כלכלית ומכיוון שכך, המפעלים הגדולים נסגרו . האחרון שנסגר היה מפעל בעלות חברת ״איטונג״ שנסגר לפני שלוש שנים. נותרו עוד כמה בתי מלאכה פרטיים בישראל שמיצרים כמויות קטנות של אריחי טראצו, בעיקר למטרות של שימור מבנים הסטוריים. כמו כן, נשאר הטראצו פתרון שכיח בחדרי מדרגות, כי מדרגות אמורות לעמוד בלחצים שישברו בקלות את הקרמיקה הממצויה.

האם יש עתיד לאריחי טראצו?

בנסיבות הנוכחיות של שוק הבניה למגורים, לא נראה שיש איזשהו מתחרה לאריחי הקרמיקה. המחיר שלהם כמעט מגוחך, הם מגיעים במגוון גדלים וצבעים עצום וכשהם נשברים והם נשברים כל הזמן, מאוד פשוט להחליף אותם. המצב שונה במבנים ציבוריים או בבתי חרושת ובמפעלים. במבנים כאלו, פשוט אי אפשר להשתמש באריחי קרמיקה זולים. האריחים האלו לא מסוגלים לעמוד בכלל בתנועה רבה ובעומסים כבדים.

אריחי הקרמיקה המיוחדים, יקרים יותר מכל אלטרנטיבה אחרת ומעט מאוד חברות טורחות ליצר אותם.

לכן, כשבאים לתכנן ריצוף בבית חולים, בבית מלון, או בתחנת רכבת, משאירים את אריחי הקרמיקה במקומם הטבעי, כלומר בשירותים.

היו ניסיונות לרצף קניונים לדוגמא, באריחים פולימריים, שעשויים מחומר דומה למשטחי מטבח, אבל לאריחים האלו יש בעיה חמורה של התכווצות והתרחבות בגלל הבדלי טמפרטורה ולכן הם לא ממש מתאימים לארצות כמו ישראל.

הפיתרון המקובל למבנים ציבוריים הוא דווקא אריחים מאבן טבעית, אבל מתכננים רבים הבינו שבשביל אבן טבעית צריך מומחיות, כי אם משתמשים באבן לא נכונה, לא רק שהיא נשברת, היא גם צוברת לכלוכים או מתחילה לייצר כתמים לבנים או חומים.

חוץ מזה, קצת קשה לדמיין אולם יצור בהיי טק שמרוצף בזלת, למרות שמבחינה הנדסית, מדובר בפתרון מצויין.

זו אחת הסיבות שברחבי העולם התחילו לחזור לבלטות.

הסיבה השניה היא איכות הסביבה. אריחי הטראצו ״ירוקים״ הרבה יותר מקרמיקה, גם אם בישראל עוד לא שמעו על זה.

הבעיה נותרה גודל האריח, כי גם התקנים הבינלאומיים דורשים מאריחי טראצו בדיקת שבר. המשמעות היא שברגע שרוצים להשתמש באריח שהאורך שלו גדול יותר מארבעים סנטימטר, כבר צריך לעבות אותו וזו אכן בעיה.

בשנים האחרונות כבר התחילו לשווק אריחי  טראצו מבטון בחוזק גבוה. אריחים כאלו , גם אם הם גדולים מאוד, עוברים את בדיקת השבר בהצלחה, כשהעובי שלהם קטן מאוד.

הבעיה העיקרית, של האריחים האלו הוא המחיר, כיוון שמוצרים מבטון בחוזק גבוה , אינם מוצרים זולים. כרגע יש רק מפעלים ספורים בעולם שמיצרים אריחים כאלו, כלומר, אריחי טראצו במידות גדולות מבטון בחוזק גבוה. אחד מהבולטים בהם הוא המפעל הסיני .UMGG  המפעל הזה מייצר אריחים במגוון דוגמאות עד רוחב של מטר ועשרים ואריחים כאלו כבר עברו בהצלחה את בדיקות מכון התקנים הישראלי בשנה שעברה.

חוץ ממנו ישנם גם מפעלים אחרים שמיצרים אריחים כאלו, בעיקר באירופה.

כרגע השוק העולמי נמצא בקיפאון מסויים בגלל מגיפת הקורונה, אבל יתכן שחידוש הבניה ברחבי העולם, תביא לתחרות ולהורדת מחירים ולכן ייתכן שנזכה לראות בלטות חדשות, לפחות במבנים ציבוריים.